לפני כמה שנים בסדנא במוזיאון הפלישתים באשדוד פנתה אלי אשה וספרה שלהוריה היה מפעל אריגה בכפר קרני חיטים. המפעל נולד מתוך צורך למצוא שימוש לצמר שגזזו מהצאן שלהם. המפעל נסגר בשנות החמישים (של המאה הקודמת כמובן).
השנה הגיעה אלי אושרת סבן בן ישי שלמדה עיצוב אופנה בבצלאל ורצתה להקדיש את פרויקט הגמר שלה לסבתא .מימי סבן, שעלתה לארץ מאלגיר , שם ארגה, ובארץ הגיעה לטבריה ועבדה במפעל אריגה בקרני חיטים.
שנה שלמה עבדנו יחד , התלבטנו על חוטים ודוגמאות עד כמעט רגע התצוגה. רק שראיתי את הפרויקט בשלמותו עם לווי קולה של הסבתא השרה בעת האריגה ואת בני משפחתה של אושרת מדגמנים את הבגדים ששמרו את רוח הבגד האלגירי עם מחשבה עיצובית אחרת, הבנתי מה היה הדרייב הכל כך חזק שלה.
את הכתבה הנוכחית אני מקדישה לסבתא של אושרת, לאושרת ולסיפורה, ומבטיחה לאתר את האשה שמשפחתה העסיקה את סבתא של אושרת במפעל בקרני חיטים.
חומרים: משי
חומרים: עור
הדגמים בתערוכת סיום בבצלאל-
