בפעם הראשונה שהגעתי למפעל לניקוי ותיקון שטיחים של האחים עיני בלוד, ראיתי רק את הכניסה החשופה בה הם בודקים ומעריכים את השטיחים המגיעים לניקוי ותיקון, בפעם השניה הצצתי פנימה וראיתי אוסף עתיק של גלגלי טוויה ונולים, בפעם השלישית כבר צעדתי לתוך סדנת הצביעה ותיקון השטיחים, נגעתי בחוטי המשי שמגיעים מברזיל, ונצבעים בצבעים טבעיים בדוודי ענק, והיו פעם רביעית וחמישית, ושותפות מאחורי הקלעים בתערוכת נולים. בשבוע שעבר נפגשתי עם רוני עיני והכרתי את הסיפור של האבא מנשה שהקים מפעל משפחתי, שמעתי סיפורי שטיחים עתיקים, וגם כיצד הופכים שטיח חדש למיושן תוך טבילתו במיכלי ענק של שתן פרות. ובעיקר כיצד הפך מפעל ביתי מחולון למוסד מוכר ומוערך בעולם של שטיחים עתיקים.
אבא מנשה עיני היה בן 13 כאשר הגיע לביקור בארץ עם אביו בשנת 1936. מעירק , ארץ הולדתם. מנשה הנער התאהב בארץ והחליט שאינו חוזר לעירק. בארץ שלטו הבריטים וכיון ששהה פה ללא אישור גורש לסוריה. שם כמובן התחבר לקהילה היהודית ויצר קשר עם קבוצת מחתרת שהבריחה יהודים מלבנון, סוריה וארצות האזור לישראל לקיבוץ עין גב. שם הם היו מיד מתערבבים עם התושבים כך שלא ניתן היה לזהותם ולגרשם. כמו כל חברי קבוצת המבריחים הוא עבד במקצוע כיסוי ובחר להיות מתקן שטיחים, כיוון שמתקני השטיחים ישבו על המדרכה ועבדו וכך צפו בעוברים ושבים ויכלו לזהות מבינהם יהודים הזקוקים למסתור ולהברחה. היתה להם דירת מסתור שאת המפתח היו נותנים ליהודים נמלטים.
כ 5-6 שנים עבד האב בסוריה, ולמד את סודות המקצוע, למד את הקשירות השונות, צביעה ותיקון שטיחים מן המומחים היהודים בסוריה הידועים במקצועיותם. לאחר מכן חזר לארץ ופתח מפעל קטן ברחוב שלוש בנוה צדק: עיני - ניקוי ותיקון שטיחים.
לימים עברה המשפחה לחולון והיתה בין המתיישבים הראשונים בעיר. הם גרו בבית שלידו הקימו את המפעל המשפחתי. "חיי המשפחה", מספר רוני "התנהלו סביב המפעל, כאשר אבא מכניס את ארבעת בניו בסודות המקצוע. "אמא היתה מגישה את ארוחות הבוקר והצהרים בצל עץ הפקאן העצום. בצילו גם הרתחנו צבעים בסירי נחושת על פתילות פרימוסים, תיקנו שטיחים וניקינו". "כילדים" הוא מספר "למדנו להכיר ולאסוף צמחים ואבנים להפקת הצבעים וגם שמענו על בורות חימר ענקיים בהם הבעירו אש והרתיחו את הצבעים בעבר".
אך כמה סודות נשארו בידי האב, ורוני עיני מספר על שני שטיחים בני למעלה מ 90 שנה, מאיטליה. "הגיעו זוג שטיחים זהים למפעל בלוד, לאחר שאבא פרש מעבודתו. באיטליה הם היו בבית כנסת מונחים על שולחן קריאת התורה. על השטיחים הופיעו מוטיבים של בית המקדש . שולי השטיחים נשחקו והיה צורך לשחזר, בין היתר, צבע סגול מיוחד. כל חיפושינו אחר חומר טבעי שישחזר את הסגול לא צלחו, ופנינו לאבא שיבוא ויציל. העונה היתה חורף והאבא שלח אותנו לחפש סברס סגול על חוף הים" הגבנו קצת בלגלוג: "מה לסברס בחורף ועל שפת הים? ומה לסברס ולצבע סגול?"
"בסופו של סיפור" ממשיך רוני "נזכרנו שבילדותינו היינו קוטפים את פרי הסברס הסגול בחורף והפרי היה צובע את ידינו בסגול וגם, לאחר שאכלנו אותו, את השפתיים והחיך, ונראינו כמו דרקולות". ואכן הסברס הסגול הוכיח את עצמו והשטיח תוקן.
לימים כאשר האב רצה להעביר את המפעל לארבעת בניו הוא אסף אותם והתנה את העברת המפעל לידיהם בכך שכל הבנים שותפים. הבנים שכל אחד עסק במקצוע משלו, חזרו למלאכה שלמדו בילדותם. האח בני שלמד את סודות הצביעה מנהל יחד עם בנו את סדנת הצביעה במפעל, ארז ורוני אחראים על הניהול .
לפני כשש שנים האב מנשה נפטר.
כאשר מגיע שטיח עתיק (למעלה מתשעים שנה) לתיקון זה יוצר אתגר עצום. שטיחים צפופים נקשרו על ידי ילדים שידיהם קטנות, ולעיתים עבדו בשורה מספר ילדים שכל אחד קושר במתח קצת שונה ויש לשים לב לכך. יש להכיר את ארץ מוצאו של השטיח ומכאן להבין את סוגי הקשרים בו, יש לזהות את חומרי הצביעה, אך גם לקחת בחשבון את הדהייה הטבעית במשך השנים וכן השפעת צבעי חוטים קרובים. תהליך הפקת צבע לתיקון שטיח עתיק לדוגמא, יכול להיות ארוך תוך שימוש בכמות עצומה של חוט כדי להגיע בנסיונות ובהתקדמות צעד צעד אל הצבע הרצוי.
אל המפעל שרכז שם עולמי בתחום מגיעים גם אספנים ידועים בינהם יוסי בנימינוף שמשמש גם מעריך עתיקות למלכת אנגליה. "לפני כשנה" רוני ממשיך בסיפוריו "הזמין בנימינוף את בני המשפחה לסיור בבורכה ואוזבקיסטאן. שם נפגשנו עם תושבי הכפרים ובקרנו בסדנאות משפחתיות קטנות וראינו איך במרתפי הבית מרתיחים את סירי הענק עם הצבעים עליהם שמענו בסיפורי אבא. יצאנו עם נשות הכפר לאסוף פרחים, למדנו להכיר שורשים וחלקי צמחים ואף אבנים וסלעים המשמשים לצביעה". הוא מספר על שדות עצומים בשלל צבעים ופרחים, הנאספים להפקת צבעים.
סיפור אחר הוא סיפור של שטיח שמתאר את אברהם ושרה . "הגיע אלינו השטיח שהיה שייך למשפחת קלפיש " מספר רוני סיפור של גאווה מקצועית, "והוא היה אמור להגיע לבית המכירות הפומביות כריסטי בלונדון תוך זמן קצר, אך היה צורך בתיקון. המשפחה לא הכירה אותנו וראינו שהם מעדיפים לשלוח את השטיח למפעל בעל שם עולמי בחו"ל. אך היתה זו הבת הציירת שזיהתה את המומחיות שלנו והשאירה בידינו את התיקון הרגיש." ההמשך משלב שוב את האספן בנימינוף. לעיתים שמתקנים שטיח עתיק פורמים קטע משטיח בגיל דומה שכבר התבלה, ומשתמשים בחוטים לתיקון, "הוא (בנימינוף) התקשר אלינו" מוסיף רוני" "והציע לשלוח לנו מניו יורק פיסת שטיח המתאימה לתיקון. והסוף - כאשר הגיע השטיח לבית המכירות , והצהרנו כדרוש על כך שעבר תיקון, הסיפוק הגדול היה שמומחי בית המכירות לא זיהו את מקום התיקון והשטיח נמכר בכריסטי בחצי מיליון לירות שטרלינג".
כאשר ציינתי את השימוש ב"מי רגלים" (שתן) לייצוב צביעה רוני מיד נזכר בסיפור אחר "בטורקיה ראינו מיכלי ענק מלאים בשתן פרות. לשאלתנו סיפרו לנו שכאשר מזייפים שטיח חדש לישן טובלים אותו בשתן הוא מקבל גוון ישן יותר, כך גם טבילה בתה. אחר כך פורסים את השטיח בבאזר מקומי ואלפי העוברים עוזרים לו להראות ישן".
האב מנשה והבן ארז בסדנת הצביעה
שטיחים בעולם כולו וביהדות גם שמשו להעברת סיפורים וסמלים. בשטיחים יהודיים בגולה אפשר לזהות את אותיות ירושלים בהיפוך כדי להסתיר את היהדות מזרים, מגני דוד משולבים בדוגמא, עמודי המקדש ועוד. גם בעולם הנוצרי צלבים ומוטיבים דתיים שולבו באריגה . רוני מספר על שטיחי כרמל המיתולוגיים והבעלים הראשון שפירא שהעתיקו דוגמאות משטיחים פרסיים שבהם שולבו צלבים בהשפעה אירופאית. שפירא זיהה את המוטיבים הנוצריים והוציא אותם מדוגמאות שטיחי כרמל .
רוני שאוסף בביתו שטיחים, משטיחים שבטיים פרימיטיביים עד שטיחים עתיקים יקרי ערך. מספר שמה שמנחה אותו בבחירת שטיח הוא אומר, זה הסיפור שמאחורי השטיח.
הוא מסיים בסיפורם של בני משפחה "יום אחד הגיעו אלינו בני משפחה שהוריהם נפטרו והביאו שטיח שארג האב. לילדים השטיח נראה סתמי, אך הסתבר שהאבשהיה אורג שטיחים מומחה בפרס ארג לתוך השטיח את סיפור אהבתו לאשתו. בתוך 24 אליפסות צייר בחוטים תמונות מחייהם המשותפים. הנכדים שחשבו שבידיהם "סתם שטיח" התרגשו לגלות את המסתתר בקשריו ובחוטיו".
לאחרונה יזם המפעל תערוכה משותפת עם מסלול האריגה בשנקר, שהנושא הוא "מבית אבא" העבודות המרגשות הוצגו במפעל ויעברו לשנקר. על כך בבלוג הבא.